צרו קשר עכשיו!
מעוניינים לקצר תהליכים? מלאו את הטופס וקבלו מיד הצעת מחיר!

או התקשרו
0544-85-80-24
סיפורים מדהימים של משתתפים

סיפורי ניסים אמתיים לגמרי, על נפלאות התיפוף \ אוריה מבורך

העמוד הזה הוא ההזדמנות שלי לשתף אתכם בכמה ניסים של אנשים שזכיתי לפגוש בסדנאות התיפוף שאני מעבירה. המכנה המשותף של הסיפורים הבאים הוא שכולם שייכים לאנשים שהשתתפו בסדנת תיפוף שהעברתי, ולאחר מכן גיליתי כי הם מצאו בה איזשהו פתח, אמנם פתח קטן וצנוע אך משמעותי, לצמיחה ולשינוי. אלו ניסים שכולנו יכולים להתפעם מהם וללמוד על כוחה של המוסיקה בכלל, ושל התיפוף בפרט.

פתאום אני מבחינה בה. אנו בעיצומה של סדנת תיפוף אותה הוזמנתי להעביר בירושלים לקבוצת נשים, ולהפתעתי, רק עכשיו שמתי לב לקיומה. אישה יפיפייה ועדינה, כמעט שברירית, נדמית לי כבת 30 . למרות יופייה הניכר לעין, פניה אינן מאופרות ולבושה פשוט ואפרורי. ביני לבין עצמי אני מתפלאת איך לא הבחנתי בה קודם. שהרי הפעם מדובר בקבוצה לא גדולה, 15 נשים בסך הכול. כאשר אני מעבירה סדנא לארבעים משתתפים, אני לא מופתעת לגלות באמצע הסדנא משתתף אחד שטרם שמתי לב לנוכחותו. אך במעגל אינטימי שכזה, כיצד ייתכן שעד לרגע זה היא חמקה מתשומת ליבי?

אני עוקבת אחר תנועותיה בעת שהיא מתופפת, ומגלה בהן את ההסבר; מסתבר שהאישה הזו מגלמת במדויק את משמעות הביטוי "נחבאת אל הכלים". למרות שאין ספק שיש לה כישרון טבעי לתיפוף, כל קיומה אומר הסוואה ומחבוא. היא מצליחה באופן בלתי רגיל להסתתר מאחורי עצמה, למחוק כל אפשרות לתשומת לב מצד הסביבה. אפילו החיוכים העולים על פניה תוך כדי תיפוף, כמו מופנים פנימה אל תוך תוכה, ולא החוצה אל הקבוצה. אני נוכחת לגלות שהיא איננה יוצרת קשר-עין איתי, ולא עם אף אחד, ומבינה כי מדובר באישה ביישנית באופן יוצא מן הכלל.

בתוך ליבי אני חוששת. שהרי מיד מגיע השלב שבו הסדנא עוברת למישור יותר אינדווידואלי. עוד מעט כל אחת מהמשתתפות תתבקש לבצע "סולו" אישי, שהוא מעין אלתור חופשי מול כולן, לקול תרועות המקצב הסוער של הקבוצה. אני לא רואה כיצד היא תוכל לעמוד בכך. בטח תתפלל לאדמה שתפתח את פיה ותבלע אותה. בטח תצטער על הרגע שבו נענתה למודעה של המתנ"ס המזמין את נשות השכונה הירושלמית, לסדנת תיפוף חד פעמי. אני מחליטה לנהוג בעדינות ולהקדים כמה מילים לשלב האישי:

"בשלב הבא אני רוצה שתרגישו כמה שיותר חופשיות , ולהיות חופשיה זה אומר גם לדעת לבחור מה מתאים לך ומה לא מתאים לך. מי שלא מעוניינת להשתתף במשהו מסוים, מוזמנת לוותר על התור שלה, או לעצור את התיפוף שלה ורק להאזין לקבוצה המתופפת. זו הסדנא שלכן ורק שלכן. תזרמו אתה לאן שאתן רוצות. " אני מישירה מבט לעבר איילה, (זהו שמה של האישה המסתתרת, כך התברר לי מאוחר יותר), ומגלה כי היא מחזירה לי מבט רציני ועמוק. מאחורי המבט הזה, כך התגלה לי בהמשך, מסתתר סיפור עצוב , שסדנת התיפוף היוותה את נקודת המפנה שלו, בדרך לשינוי.

לפני שאספר לכם את המשך הסיפור של איילה, אקדים ואסביר לכם כיצד הגעתי לעיסוק המדהים והמרתק הזה, של העברת סדנאות תיפוף.
ובכן, לסדנאות התיפוף הגעתי בדרך מפתיעה כאשר במסגרת התארים הראשונים שלמדתי (מוסיקולוגיה ופסיכולוגיה) ערכתי מחקר על החוויה הפסיכולוגית של התיפוף. במהלך המחקר נדרשתי להעביר מעגל מתופפים לקבוצות שונות, מה שעד אז הייתי עושה רק במסגרת של שיעורים פרטיים "אחד על אחד". כאשר הנבדקים סיימו לעבור את הסדנא, הם ביקשו ממני לא פעם ולא פעמיים, כרטיסי ביקור! כמובן שכרטיסי ביקור עוד לא היו לי באותו זמן, אך מתוך כך הגעתי למסקנה, שישנו עבורי "ייעוד" נוסף: העברת מעגלי תיפוף חד פעמיים, לקבוצות של קהלים שונים. ואכן עד היום, זכיתי לעבוד עם מנעד מאוד רחב של אנשים וגילאים: מגיל שלוש ועד גיל מאה ושלוש: ילדים, נוער, משפחות, גברים ונשים, צוותי מורים, צוותי היי-טק, חילוניים, דתיים, חרדים, חיילים בשירות סדיר, קבוצות של חינוך מיוחד, וגם קבוצות מחו"ל.

במסגרת סדנאות התיפוף אותן אני מקיימת בכל מקום בארץ שאליו מזמינים אותי, זכיתי לפגוש אנשים רבים, ואיתם גם סיפורים רבים. הסיפורים הללו יוצאים מגדר החוויה המוסיקלית, ומתחברים פעמים רבות למרחבים העצומים של הנפש פנימה.

אני כותבת את הפוסט הזה לכבוד חנוכה. חנוכה הוא החג שמזמין אותנו לחפש את הנס הפרטי שלנו, הרגע שבו נדלק אור, בתוך פינה שעד כה הייתה חשוכה בתוכנו. בנוסף, זהו החג שבו נולדתי (ומכאן השם 'אוריה'). ואכן, אין ספק שסדנאות התיפוף הן נס גדול שזכיתי לו. לכבוד החג, חשבתי לשתף אתכם בכמה ניסים של אנשים אחרים, ולבסוף, גם בנס הפרטי שלי. אלו ניסים שכולנו יכולים להתפעם מהם וללמוד על כוחה של המוסיקה בכלל, ושל התיפוף בפרט. המכנה המשותף של הסיפורים הבאים, הוא שכולם שייכים לאנשים שהשתתפו בסדנת תיפוף שהעברתי, ולאחר מכן גיליתי כי הם מצאו בה איזשהו פתח, אמנם פתח קטן וצנוע אך משמעותי, לצמיחה ולשינוי. כל הסיפורים שתקראו כאן הם אמתיים , והם מסופרים לכם מתוך הזיכרון שלי. שיניתי רק את השמות ואת הפרטים המזהים.

הערה אחת חשובה לפני שנמשיך: חשוב לי לציין שאין לי הכשרה מקצועית בתחום טיפולי. כאשר מזמינים אותי להעביר סדנת תיפוף, מזמינים אותי לצורך חוויה של כיף, של שחרור, של שמחה, של שבירת שגרה וגיבוש. אף אחד מהצדדים, לא אני ולא הקהל, מצפים לעבור חוויה טיפולית. ואכן, פעמים רבות "סדנא היא רק סדנא". למרות זאת, לפעמים אני זוכה לגלות שעצם הסיטואציה של התיפוף, שהיא סיטואציה אנרגטית וגם רוויית מתח מחשמל, מוציאה לאור תכנים נפשיים ומסייעת לעיבוד שלהם ולצמיחה מתוכם, הן אצלי והן אצל המשתתפים.

הנס של איילה

נחזור לסיפורה של איילה (שם בדוי) , הסיפור עמו פתחנו.
אני עוברת לשלב שבו כל אחת מתבקשת לבצע סולו אישי. כל אחת מקבלת שמונה שניות של סולו שבסיומו הקבוצה עונה לה במקצב קבוע. הסולואים מתפרצים מתוך הדרבוקות, והם מפתיעים ביצירתיות ובאומץ שטמונים בהם. האלתורים מוציאים ממני ומנשות הקבוצה קריאות התפעלות ושריקות. כאשר מגיעה תורה של איילה, היא מסמיקה כולה ומנידה בראשה. "תדלגו עליי", היא מבקשת בחיוך מבויש, בלי קול. המעגל של האלתורים מגיע לסיומו, ואני מחליטה, היות ואנו קבוצה קטנה ואיכותית, לעשות סיבוב נוסף. בתוך ליבי אני יודעת שאני מקיימת את הסיבוב הנוסף הזה בשביל איילה. הנה מגיע שוב התור שלה. האם תעז?
כן. היא מעזה. מתחילה לתופף בעדינות וכמעט בלי לגעת בדרבוקה. בוחנת עד כמה היא יכולה לבטא את עצמה מבלי להתבטא. היא מסיימת את האלתור לפני שהגיע הזמן שלו להסתיים. השניות שנותרו מהדהדות בדממה באוויר, מתחלפות במחיאות כפיים ובקריאות סוערות… מעגל האלתורים ממשיך ואיילה מחייכת חיוך רחב ואמתי, סמוקה, מבוישת, אבל נראה כי היא גאה בעצמה.
הסדנא הסתיימה ואני מקפלת את הציוד. כל הנשים כבר נפרדו ממני בהתרגשות, למעט איילה. היא יושבת על כיסא בפינה, עדיין אוחזת בדרבוקה ומתופפת כמעט בלי צליל. "יש לך את זה, את יודעת?" אני קוראת לעברה. "יש לי את מה?" היא שואלת.
– "חוש קצב. כישרון לתיפוף. את טובה בזה!"
– "תודה…"
– "חבל שאת מתופפת כל כך בשקט, בקושי שומעים".
– "אני מצטערת, פשוט אני חסרת… אין לי כל כך ביטחון".
– "את לא צריכה להתנצל על זה. חוסר ביטחון זה דבר טבעי. אבל את יודעת משהו? באמת שמתי לב שאין לך ביטחון עצמי, וזה מוזר."
שתיקה.
– …
-….
-"למה מוזר?" היא שואלת לבסוף.
-"כי את גם יפה וגם מוכשרת" . התקרבתי אליה בחיוך, והתיישבתי מולה עם הדרבוקה שלי. "בדרך כלל זהו שילוב שמוביל לביטחון עצמי. איך זה שאצלך זה לא ככה?"
– "את באמת רוצה לדעת?" היא הישירה אליי מבט פגיע אך מלא אמון.
– " אם את באמת רוצה לספר…".

היא סיפרה לי ששמה איילה, בת 38, וכי היא אם חד הורית, לילד בן 14. בן זוגה לשעבר, עמו אין לה קשר עד היום, עזב אותה מעט לפני שנולד בנם. לאחר לידת בנה היא נכנסה לדיכאון אחרי לידה. הדיכאון התפתח לחרדה חברתית חמורה. (כלומר- היא לא מסוגלת להתמודד עם סיטואציות חברתיות משום שהן מעוררות בה התקפי פאניקה). למעשה, במהלך הארבע עשרה שנים האחרונות היא כמעט ולא יצאה מהבית, למעט גיחות למכולת או למרפאה, שלא לדבר על עבודה. היא איננה עובדת ומתקיימת בקושי מקצבאות ומתמיכת ההורים. היום היא עשתה מעשה אמיץ בכך שהגיעה לסדנת התיפוף. מזה זמן רב שלא העזה להכניס את עצמה לסיטואציה חברתית.

שאלתי אותה אם היא נעזרת בתרופות לטיפול בחרדה. היא אמרה לי שהיא ניסתה, אך גילתה שהדבר מצריך פגישות פסיכולוגיות ושהיא לא מסוגלת לכך. שאלתי אותה אם יש לה מקצוע. על כך היא ענתה "לא בדיוק", והסבירה שלמדה רפלקסולוגיה ושיאצו והוסמכה לכך באופן מקצועי, אך סיימה את ההסמכה סמוך ללידת בנה. כתוצאה מכך היא מעולם לא העזה לטפל באנשים בפועל, משום שעצם הרעיון של לטפל במישהו, מעורר בה חרדה גדולה. שאלתי אותה אם היא יכולה לתאר לי ממה בדיוק היא חרדה. "אני חרדה מהכל". היא אומרת. "כל מה שקשור לסיטואציה חברתית."
"ממה למשל?" שאלתי. "מה יכול לקרות למשל בטיפול שיאצו או רפלקסולוגיה"? על כך ענתה לי איילה:

"נניח שאני מטפלת במישהי, והיא לא מרוצה מהטיפול שנתתי לה. נניח שהכאבתי לה פיזית, או שלא פתרתי את הבעיה שלשמה היא פנתה אליי. באותו רגע, היא יכולה להתאכזב בשקט… או אפילו ממש… לכעוס עליי. להתרגז, לצעוק.." איילה מחייכת במבוכה. היא יודעת שדבריה אינם מובנים לאוזן חיצונית. "אני מתארת לעצמי" היא פונה אליי, "שאת בטח לא מבינה מה הביג דיל. למען האמת גם אני לא מבינה את עצמי. גם אני לא יודעת מה הביג דיל. אבל בשבילי, זה הפחד. הפחד ממה שמישהו יכול או להגיד לי, או אפילו רק לחשוב עליי…"

נשמתי עמוק. אני מביטה בעיניים של איילה ורואה בתוכן ילדה אבודה. אבל אני גם רואה אישה חזקה. "איילה, אני רוצה להציע לך משהו. בואי ננסה משהו. מסכימה?" היא מביטה בי במבט מסוקרן וחושש. "בואי נתופף ביחד, דו שיח. אני מתופפת "משפט" בדרבוקה, ואת עונה לי במשפט משלך. בדיוק כמו שהיה היום בסדנא, כשהזמנתי את מי שרוצה לענות על המשפטים שלי. את זוכרת? דו שיח זה אומר שאת לא חוזרת אחריי מילה במילה, אלא מתייחסת לנושא שאותו אני תופפתי, ומביעה אותו בדרך שלך". איילה מסכימה, ואני מחייכת ומחבקת אותה במבט שלי.

-" רק דבר אחד תיקחי בחשבון". אני אומרת לה לפני שאנו מתחילות בתיפוף. "אמנם אנחנו לא מדברות במילים, אבל אני רוצה שתחשבי שהדו שיח הזה הוא דו שיח שמתקיים בינך לבין לקוחה שלך שבאה לטיפול רפלקסולוגיה. אני בתפקיד הלקוחה, ואת בתפקיד עצמך. מתאים?"
איילה נושכת את שפתיה ומהנהנת בדריכות : "קדימה".

ה"משפט" הראשון שאני מתופפת הוא מקצב מאוד רגיל ופשוט. איילה מכירה את כללי הדו שיח, והיא עונה משפט משלה, המתקשר למקצב שלי. אנחנו ממשיכות. המקצבים נעימים וזורמים ואיילה עונה היטב. ואז אני מחליטה להפתיע. את המקצב הבא אני מתופפת בסגנון "עצבני"; בקול רם יותר ובמהירות מופרזת. איילה מנסה להחזיר אותי למהירות הקבועה, ומתופפת את אותו מקצב אבל ברוגע. אני קוטעת אותה ומתופפת שוב, בדיוק את אותו המקצב, חזק יותר ומהר יותר. איילה שוב עונה לי באיפוק, ואני שוב קוטעת אותה. הפעם אני ממש מתפרצת דרך הדרבוקה. המקצב שלי איננו מותיר מקום למאזינים ואינו מתחשב במגבלות הדרבוקה, אלא כל כולו עסוק בפורקן של כעס. המקצב שלי כבר לא מחכה למענה של איילה, אלא נסחף לשרשרת ארוכה וכאוטית של רעש ועוצמה. איילה מתכווצת. אני רואה בעיניים שלה שהיא חוששת שהדרבוקה שלי תיקרע, ולא מבינה מדוע אני לא חוששת מכך. אני מחייכת אליה ברוך, ובו זמנית, המקצב שאני מתופפת מבטא משהו אחר לגמרי; תוקפני, מרוכז בעצמו ופוגעני.

איילה מזהה את הפיצול ביני לבין הדרבוקה. במבט שלי היא מזהה אותי, אוריה, מאמינה בה ועומדת מאחוריה, ובדרבוקה שלי היא חווה את התפקיד שלי בדו- שיח כפי שקבענו מראש. איילה משנה כיוון. לפתע היא מצטרפת אל התיפוף, והפעם בעוצמות חזקות יותר . היא מגבירה את הווליום שלה, ומנסה להשתלט לי על התיפוף. אני נאבקת אתה, כאשר כל אחת מנסה "למשוך" את המקצב אליה ולהיות המובילה. איילה לא מוותרת. היא מרשה לעצמה להכות בדרבוקה בתקיפות, אך לא בתוקפנות. בשחרור, אך לא מתוך איבוד שליטה, אלא דווקא מתוך שליטה מעוררת התפעלות. אני נכנעת לה. היא מובילה כעת. היא זו שמנהלת את הדיאלוג, ואני זו שעונה. המקצבים שלה חזקים, בטוחים בעצמם. מדי פעם אני מתמרדת אך היא מרסנת אותי. אני מקבלת על עצמי את הטון שהיא מכתיבה, ולבסוף אנו חוזרות לתיפוף רגוע. הסשן מסתיים.

עיניה של איילה אדומות. לרגע אני חוששת שהכבדתי עליה יותר מדי. "אין לי מילים להודות לך". היא אומרת חנוקה, אבל ראשה מורם. גם העיניים שלי מתמלאות דמעות בשלב הזה. אנחנו נפרדות בחיבוק ארוך, לא לפני שאיילה מבקשת ממני את כרטיס הביקור שלי, שם מופיע מספר הטלפון שלי.

כעבור יומיים אני מקבלת טלפון. איילה מספרת לי שהיא קבעה אתמול לראשונה, טיפול רפלקסולוגיה עבור מישהי מהשכונה. הטיפול התקיים היום, והיה מוצלח מאוד. הן קבעו טיפול נוסף. לאחר מכן, היא מספרת, "התקשרתי גם לפסיכולוגית שלי, לראשונה מזה 14 שנה, וביקשתי ממנה לנסות שוב. קבענו לשבוע הבא".

איילה ואני לא המשכנו להיות בקשר. היה זה ברור לשתינו שהנס שהתרחש היה מקומי, רגע אחד של פתיחת שער, מתנה משמים שעל מנת להתממש, דרשה מאיילת הרבה השתדלות. אינני יודעת כיצד ממשיך הסיפור של איילה, אך אני יודעת שהמפגש הזה שינה אצלי משהו לנצח.

הנס של עידו:

– "האם את מעבירה גם סדנאות תיפוף לאוכלוסיות מיוחדות"? שאלה אותי גיסתי לפני כחמש שנים, כאשר היא התנדבה בעמותת "בית הגלגלים" המיועדת לנכים ובעלי מגבלות פיזיות. "אני חושבת להציע לבית הגלגלים להזמין אצלך סדנת תיפוף לחבר'ה". הסברתי לה שאני מעבירה סדנאות תיפוף לקהלים מגוונים, ושעד כה יצא שזכיתי לעבוד עם מגוון אוכלוסיות מיוחדות כמו נוער בסיכון, ילדי חינוך מיוחד, פגועי נפש… "אבל למען האמת" אמרתי לה, "עוד לא יצא לי להעביר סדנא כאשר המשתתפים על כיסאות גלגלים. לא נראה לי שזה צריך להיות שונה מסדנא לאוכלוסייה 'רגילה'. אשמח לנסות, תמיד יש פעם ראשונה!"

הסדנא הוזמנה. הגעתי למתחם הקייטנה, פרקתי את הציוד והנה הסדנא עומדת להתחיל. מסביבי מעגל של ארבעים משתתפים. עשרים על כיסאות גלגלים, ועשרים על כיסאות בלי גלגלים. הסבירו לי שלכל חניך שיושב על כיסא גלגלים, יש מתנדב צמוד, "מדריך", שיושב לידו.

אני עוברת בין המשתתפים לפי הסדר, ומחלקת לכל אחד דרבוקה. גם החניכים וגם המדריכים, מרגע שלקחו מידי את הדרבוקה, החלו לתופף בה בחוזקה ובאנרגיות מתפרצות! כמעט כולם כבר קיבלו דרבוקה, ואני מגיעה לאחד החניכים האחרונים, ילד בן 10 היושב על כיסא גלגלים. אני מושיטה לו את הדרבוקה והוא איננו לוקח אותה. אני מושיטה לו שוב ומסבירה לו: "קח, זה שלך". הוא מביט בי ואיננו מושיט את ידיו. לרגע אני חוששת שאולי הוא לא רוצה להשתתף. החשש שלי מתחלף בתדהמה. המדריך שלידו לוקח את הדרבוקה ומניח אותה על ברכיו של הילד. הילד מחייך. "זה עידו", מסביר לי המדריך. " אני אתופף יחד אתו. הוא משותק לא רק ברגליים, אלא גם בידיים. "

ברגע הזה אני צריכה להיזהר שלא לתת לגוש הצורב שמטפס במהירות במעלה גרוני, לפרוץ החוצה. אני שמחה שהסדנא עומדת להתחיל, יחד עם כולם אכנס לאווירה שמחה ואתאפס על עצמי. הסדנא בעיצומה, האנרגיות בשמים. תוך כדי אני שואלת את עצמי האם היה זה רעיון טוב להסכים להעביר סדנת תיפוף לקבוצה שבה יש מישהו שאיננו מסוגל פיזית לתופף. האם הסדנא איננה משיגה בדיוק את ההיפך מהמטרה שלה? האם הסדנא איננה מתסכלת את עידו? אני מביטה בעידו והוא מאושר, חיוכו נמתח מאוזן לאוזן. כשמגיע התור של עידו לבצע סולו לפני כולם, המדריך לוקח את ידו הרפויה של עידו, ומכה באמצעותה על הדרבוקה במקצב קופצני. הסדנא הסתיימה בשיא. חזרתי לביתי מלאת מחשבות.

כעבור שבועיים נזדמן לנו לאכול ארוחת שבת יחד עם גיסי וגיסתי, זו שהזמינה אותי להגיע לבית הגלגלים. היא שאלה אותי האם אני זוכרת את עידו, הילד שידיו משותקות. לא יכולתי לשכוח, עניתי לה. היא סיפרה לי שאחרי הסדנא, עידו ישב עם הרכזים של הקייטנה והם שוחחו על ענייני היום. לפתע הוא אמר להם, לגמרי מעצמו, מבלי שנשאל על כך: "אתם יודעים משהו? תמיד חשבתי שאני לא יכול לתופף. היום גיליתי שאני יכול"

הנס של נתנאל:

הפעם אין זה סיפור על רגע אחד בתוך סדנת תיפוף חד פעמית, אלא של תהליך שהתרחש בעקבות רצף של שנה שלמה של שיעורים פרטיים. אמא של נתנאל התקשרה אליי וסיפרה לי על בנה, ילד בן 12 הסובל מליקוי תקשורת. היא ובעלה מחפשים לו מסגרת של שיעורים פרטיים במוסיקה, על מנת שיוכל לבטא את עצמו באופן אחר שאיננו מילולי. הסברתי להוריו שאני לא מטפלת במוסיקה ושאינני יודעת לענות על הצרכים הללו באופן מקצועי. המלצתי להם בחום לשלוח אותו לתרפיה במוסיקה אצל מטפלת מוסמכת. למרות הפצרותיי, הם התעקשו שהם לא מחפשים טיפול, אלא משהו שיותר דומה לחוג. לאחר שעברנו תיאום ציפיות, התחלנו במפגשים.

נתנאל (שם בדוי) התגלה כילד מקסים וחמוד בצורה יוצאת דופן. החיבור בינינו היה מידי. בזמנו לא הכרתי את עולמם של לקויי התקשורת, והמפגש עם נתנאל פתח לי צוהר לאופן המיוחד שבו הם חווים את העולם, מבינים אותו אחרת ומגיבים אליו אחרת.

אחד המאפיינים הבולטים של ליקוי התקשורת של נתנאל, היה באופן שבו הוא לא היה מסוגל להקשיב. הוא היה שומע, אך לא מקשיב. נתנאל גם לא היה מסוגל לשמור על רצף של דיאלוג לאורך זמן. הוא היה עונה לשאלותיי בתשובות קצרות, ומיד לוקח את השיחה למקום אחר, למקום פרטי משלו. למעשה היה קשה מאוד לתכנן שיעור עבור נתנאל, משום שהוא היה המוביל הבלעדי של השיעור, אך ללא מטרה מוגדרת וללא כיוון מובחן. היה עליי לנסות לפלס דרך לימוד שתתאים לחשיבה מרובת הכיוונים והרבדים של נתנאל, אבל שלא תותיר אותו "אבוד" בתוך עולמו, אלא תפתח לו צוהר גם לעולם שנמצא מחוצה לו.

מעניין היה לגלות שנתנאל אוהב לתופף עם מוסיקה. זה מעניין במיוחד, משום שכאשר היינו מפעילים את המערכת ומתחילים לתופף עם המוסיקה, נתנאל מיד היה מאבד כל קשר עם המקצב והמפעם של המוסיקה, ונסחף לתוך תיפוף פרטי משלו. למרות שלא היה קשר בין התיפוף שלו למוסיקת הרקע, ברגע שהייתי עוצרת את המוסיקה נתנאל היה מבקש להמשיך אותה. כך, במשך כמה חודשים, לא היה כל שינוי בתיפוף של נתנאל, שנותר מנותק מהמסגרת המוסיקלית שהוכתבה לו על ידי המוסיקה.

לא אוכל להיכנס לפרטים, ולצערי גם אינני זוכרת אותם במדויק. אך לאחר זמן מה, החל לחול שינוי בתיפוף של נתנאל. הוא נעשה יותר ויותר קשור למוסיקה המתנגנת ברקע. פתאום הוא החל לעצור ולהקשיב למוסיקה. לאחר שעצר והקשיב במשך כמה רגעים, הוא היה נכנס שוב לתיפוף חסר התאמה. למרות מאמציו, הוא לא הצליח להיכנס לתוך התיפוף "הנכון". בשלב הזה נתנאל ביקש ממני משהו שפעמים רבות הצעתי לו, אך עד אותו רגע זה מעולם לא עניין אותו. הוא ביקש שאני אתופף עם המוסיקה והוא זה שיקשיב. "איזה מדהים אתה!" חשבתי לעצמי. תופפתי עם המוסיקה וביקשתי מנתנאל בכל פעם להגיד האם הוא מרגיש שהתיפוף שלי מתאים או לא מתאים לקצב של השיר. התפלאתי לגלות שנתנאל מסוגל לזהות מתי אני מתופפת בקצב ומתי לא. הפכנו את זה למשחק, אם נתנאל צודק, הוא מקבל נקודה.

לאחר כמה חודשים של תרגולים מסוג זה, שהלכו והתפתחו, נתנאל כבר היה מסוגל לתופף עם מוסיקת רקע ולהתאים את עצמו לקצב שלה. אני כמעט בטוחה שהרגשתי גם בשינוי שחל בכישורי ההקשבה והשיחה שלו. הדיאלוג אתו היה ארוך ורציף יותר. הוא היה מרוכז בשיחה לאורך זמן רב יותר, וגם הביע עניין באופן שבו אני מגיבה או חושבת על דברים שהוא אומר. אינני יודעת אם היה זה רק בזכות התיפוף או שמא תרמו להתפתחות שלו משתנים טבעיים של התבגרות וצמיחה, אבל היה לי ברור שראיתי כאן נס. בסוף השנה נתנאל עבר דירה, ואני נופפתי לו לשלום, נוצרת בתוכי את המפגש עם הילד המתוק והמופלא הזה.

הנס של יעלה:

סדנת תיפוף עבור חוג בית זה תמיד מסקרן. זהו בעצם המפגש הכי בלתי אמצעי עם אנשים, משום שהוא מתרחש במרחב "ניטרלי" כמו בית של חברים, מחוץ למסגרת של עבודה או אירוע משפחתי פורמלי. אני רוצה לחשוב שבמסגרת הזו של חוג בית שעליו נמנים חברים וותיקים, אנשים מגיעים כמה שיותר "חופשיים" מהתפקידים החברתיים והמקצועיים שלהם.

הסדנא שהעברתי בחוג בית באזור גוש דן, הייתה מרגשת במיוחד. במהלך אחד מהשלבים העוצמתיים ביותר של הסדנא, שלב שבו יש דגש יותר אינטרוספקטיבי (כלומר- המבט מופנה פנימה ולא החוצה) אני ממליצה לאנשים להתחבר לגרעין הכי טהור של עצמם. אם מדובר בקהל של אנשים דתיים או בעלי גישה רוחנית, אני גם ממליצה להם בשלב המיוחד הזה, להתפלל, כי אני מאמינה שזהו רגע שבוקע שערי שמים.

לאחר סיום הסדנא ניגשה אליי יעלה. (שם בדוי). היא אמרה לי שהיא חייבת לשתף אותי במשהו. יעלה סיפרה לי שתוך כדי השלב המיוחד הזה, שבו הצעתי להתבונן פנימה ולהתפלל, היא עברה חוויה מיוחדת במינה. "הגעתי לתובנה" היא אמרה. "למען האמת זו תובנה שהגעתי אליה כבר מזמן אך לא הסכמתי להודות בה. ההבדל הוא שהיום הכרתי בכך שלא רק שזוהי התובנה שלי, אלא שיש לי גם את הכוחות להגשים אותה". בשלב הזה כבר הייתי מסוקרנת מאוד ויעלה המשיכה: "אני עובדת כבר שנים בתחום של פרסום. אני תקציבאית במשרד פרסום מאוד נחשב, ומרוויחה מצוין. העניין הוא שהעבודה שלי כבר לא באמת מעניינת אותי. הילדים שלי כבר עזבו את הבית, וזה כבר כמה שנים שאני מתלבטת אם לחשוב על לעזוב את העבודה. אבל זה מפחיד". שאלתי אותה: "האם יש לך חלום אחר?" היא אמרה "כן. להיות מדריכת טיולים". היא סיפרה לי שתוך כדי התיפוף האישי שלה, היא הגיעה למסקנה שהלב שלה קורא לה לטייל בעולם, בחיק הטבע, ולהדריך קבוצות של מטיילים. באותו רגע של תיפוף והקשבה לעצמה, היא גמרה אומר בליבה לעזוב את העבודה ולהירשם לקורס מדריכי טיולים. היא סיימה את סיפורה וכנראה ראתה על פניי סימנים של חשש. היה זה התפקיד שלה להרגיע אותי שהיא איננה משוגעת, ושהיא יודעת בדיוק שיש באפשרותה להגשים את החלום הזה. שאלתי אותה האם היא ערוכה גם לאכזבות, האם היא מוכנה לשלם את המחירים הנדרשים כתוצאה מצעד כזה. היא שתקה ארוכות ולבסוף אמרה : "היום גיליתי שכן". יעלה פרשה להגשים את החלום שלה, ואני למדתי שיעור באומץ , בגבורה ובאמונה.

הנס של עפרה ושירה (אם ובת)

פעם בכמה זמן, עולה בידי ההזדמנות לערוך סדנת תיפוף לאימהות ובנות. הסדנא התקיימה בצפון הארץ, והיא התרחשה כחלק מתכנית בת מצווה. בסדנא של אימהות ובנות אני מדי פעם משלבת אלמנטים של תקשורת בין אישית, בין "זוגות", כאשר הזוגות מורכבים מאם ובתה. התרגיל האהוב עליי הוא תרגיל "השיקוף". שיקוף הוא סוג של גישה תקשורתית, שעניינה לחזור על התוכן של האחר, לשקף לו את עצמו כמו במראה, מבלי לפרש אותו ומבלי להציע לו הסברים.

לדוגמא: נניח שילדה חוזרת מבית ספר, זורקת את התיק שלה על הרצפה ומכריזה :"אני כזה כישלון"! על כך אמא שלה יכולה להגיב בכמה דרכים, כמו למשל לשאול אותה "למה את אומרת את זה?" או לומר לה "לא נכון, את לא כישלון, את מקסימה." אלו תגובות לגיטימיות, אך הן אינן מהוות "שיקוף". תגובה של שיקוף תהיה למשל: "שירה יקרה, אני רואה שאת מרגישה כישלון". למהדרין, אפשר גם להוסיף קצת פרטים ולומר בעדינות ובלי שמץ של שיפוטיות : "שירה שלי, אני רואה איך את זורקת את התיק שלך על הרצפה וכולך מלאה בתסכול. אני מבינה שאת מרגישה כישלון ואני מנחשת שזה משום שקיבלת היום את הציון במבחן באנגלית. האם זה העניין?". אין זה המקום למנות את מעלותיו של השיקוף, אך בקצרה ניתן לומר כי הוא מבטא כלפי הצד השני תגובה של הכלה והבנה בסיסית, הרבה לפני חתירה להסברים ופתרונות.

כיצד מתרחש תרגיל השיקוף בתיפוף?
כל הבנות אוחזות בדרבוקות, והאימהות מקבלות כלי הקשה קטנים. כל זוג- "אם ובת"- בתורן, מנהלות דיאלוג של שיקוף באופן הבא: הבת "אומרת" משהו בתיפוף על דרבוקה, והאם חוזרת על כך במדויק או בשינוי קל, בתיפוף על כלי ההקשה הקטן. לאחר מכן מתחלפים: האמא "מדברת" והבת "משקפת". המעבר בין הדרבוקה לבין הכלי הקשה, נותן תחושה שאין מדובר כאן בחיקוי (כמו שהיה מתקבל אם היינו משתמשים רק בדרבוקות), אלא בשיקוף.

במהלך תרגיל השיקוף הבחנתי בכמה אימהות ובנות שצדו את ליבי באופן מיוחד. אחד מהן היה הזוג של עפרה ושירה (שמות בדויים). כאשר שירה תופפה בדרבוקה על מנת שאמא שלה 'תשקף' אותה, היא לא הפנתה אליה את מבטה וגופה, אלא פנתה ממנה והלאה. האם מצידה, הביטה בבתה וניסתה לצוד את מבטה אך לשווא. שירה תופפה מקצב מאוד מסובך והמשיכה אותו זמן רב עד שעצרה ואפשרה לאמה לחזור אחריו. עפרה חזרה אחרי המקצב של בתה, אך הסתבכה במהרה וויתרה. "את מתקילה אותי", היא צחקה. שירה לא צחקה .

לאחר מכן, היה זה התור של האם, עפרה, "לדבר", ושל בתה, שירה, לשקף. עופרה אמרה משפט פשוט מאוד. הפעם שירה הביטה בה בריכוז וחזרה אחריה כמעט במדויק. האם חייכה בחום, ובעיניה עלתה הבעה שלא ניתן לפרשה אחרת מאשר 'תודה' עמוקה. עופרה תופפה עוד כמה מקצבים פשוטים ושירה חזרה אחריהם במדויק ותוך הקשבה מקסימלית. לפתע חייכה שירה וקראה: "תנסי יותר מסובך, אל תדאגי לי, אני אחזור אחרייך בול". עפרה ניסתה את מזלה במקצב ארוך יותר. שירה האזינה בדריכות וחזרה אחריו. עופרה המשיכה, והפעם מקצב מתוחכם יותר. שירה פיצחה גם אותו במדויק. עופרה הייתה מאושרת. הן הביטו בקבוצה כאומרות "עד כאן?" אך הקבוצה רצתה עוד! עד מהרה התפתח השיקוף של עופרה ושירה לתרגיל מרהיב שבו האם מתופפת והבת חוזרת אחריה מבלי להתבלבל. כששירה התבלבלה פעם אחת, היא אמרה לעצמה ולאמה בקול "לא נורא, בואי עוד פעם!"

בתום הסדנא ניגשה אליי עפרה ושאלה אותי האם אני מעוניינת לשמוע ניתוח פסיכולוגי קטן שהיא הגיעה אליו בעקבות החוויה שעברה בסדנא. כמובן שהתלהבתי מהרעיון. עופרה סיפרה שזו הפעם הראשונה שהיא בעצם הרגישה שהבת שלה מסוגלת לראות אותה באמת, להקשיב לה ולהכיל אותה. היא סיפרה לי שבתור אמא לשישה ילדים, היא תמיד נמצאת עבורם במקום המכיל והחזק, ואף פעם לא מפגינה חולשה. שירה היא הבת הבכורה, ודווקא היא, מנסה לחדור לליבה של האם גם במישורים אחרים. שירה מנסה לפעמים לדבר אל ליבה של עופרה ולשמוע ממנה על עולמה הפנימי, "אבל אני", אומרת עופרה, "תמיד דוחה אותה בדיבורים "אימהיים" מגבוה, שמרחיקים אפשרות של דיאלוג."

עופרה הפנתה את תשומת ליבי לאופן שבו שירה תופפה בהתחלה, כאשר ניכר בה שהיא כלל לא מאמינה באפשרות שאמה מסוגלת לשקף אותה כראוי: "יכול להיות ששירה הרגישה שאני דוחה אותה מפניי, כשלמעשה, בתחושה שלי אני מגוננת עליה". עופרה המשיכה וציינה שהיום לראשונה היא הרגישה ששירה באמת ילדה גדולה ולא "עוד אחת מהקטנים". היא הרגישה שיש לה אפשרות לשדר לה מסרים מתוך עצמה, וששירה תקבל אותם ותתמודד איתם בהכלה והבנה. התרגשתי עם עופרה והערצתי אותה על הפתיחות שלה ועל יכולת הניתוח-העצמי שלה, המאפשרות לה ללמוד על עצמה בכל סיטואציה, גם אם מדובר בסיטואציה "תמימה" כביכול, של סדנת תיפוף.

הנס שלי:

תוך כדי כתיבת השורות הללו אני זוכה להיזכר בכל כך הרבה מפגשים מיוחדים שהותירו בי רושם עז. רק על חלקם בחרתי לכתוב לכם, ומלאכת הבחירה לא הייתה פשוטה. בעקבות הכתיבה אליכם עכשיו, אני פתאום נפעמת מהזכות שנפלה בחלקי, להוות יחד עם הדרבוקה שלי, צומת פשוטה אך מרכזית, בחייהם של אנשים. לרוב מדובר באנשים שפגשתי פעם אחת ולעולם לא אפגוש יותר.

כעת אני רוצה לספר לכם על הנס שלי, נס שקרה לי בזכות סדנאות התיפוף. גם כאן, ישנם כל כך הרבה ניסים פרטיים שקרו לי בעקבות סדנאות שהעברתי, ואני נאלצת לבחור בנס אחד מבין המון.
אני בוחרת לספר לכם על התהליך שעברתי בנושא של ביטחון עצמי ועמידה מול קהל. כיום אני טוענת שאם תעמידו אותי מול קהל של 1000 אנשים, בין אם מדובר בסדנא ובין אם מדובר בשיעור או הרצאה, אני אדבר ואתבטא כאילו מדובר בשיחה שאני מנהלת עם חמש חברות טובות שלי. כיום הסיטואציה של קהל לא רק שאיננה מלחיצה אותי, אלא מוציאה ממני את המיטב! אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני מגלה ש"בתחילת הדרך" זה ממש לא היה ככה. מסתבר שפעם הייתי חסרת ביטחון בעמידה מול קהל, והייתי צריכה להיאבק בעצמי בכל פעם מחדש.

לפני שבע שנים התחלתי לראשונה להעביר סדנאות תיפוף לקהל של נשים שהיו נפגשות אצלי בבית לשיעורים קבוצתיים פעם בשבוע. היו לי כמה קבוצות כאלה ברמות שונות. עד אז לימדתי בעיקר ילדים, וכמובן שזה אחרת. כשאת בת 22 וצריכה פתאום לעמוד מול קבוצת נשים שחלקן כופלות אותך בגיל, (ואפילו משלשות אותו), ולהעביר להן לא רק חוויה אלא גם ידע ומיומנות, סביר שתרגישי חסרת ביטחון. אני זוכרת איך בהתחלה, הייתי כותבת על דף את כל מה שתכננתי להגיד בשיעור, ממש כמו "דרשת בת מצווה", ובשיעור מנסה להיצמד אל הטקסט. אני זוכרת איך לפני כל שיעור הייתי חשה מתח והידיים שלי היו מתמלאות צמרמורות. במהלך השיעור הייתי מדברת בטון מאופק, ומחייכת חיוך מבויש וגם קצת מרוחק.

לאחר כמה שיעורים אני זוכרת שפתאום שמתי לב שבמהלך השיעורים אני בעצם "בכלל לא אני". הצטערתי שנשות הקבוצה לא מכירות את כל הצדדים הפרועים שלי והיצירתיים באמת. להיות חסר ביטחון פירושו שאתה לא בוטח במי שמולך, לא נותן בו אמון שהוא אכן רואה אותך בעין טובה. החלטתי לבטוח בנשים היקרות שמרכיבות את הקבוצה, ולאפשר להן להכיר אותי. לאט לאט התחלתי להשתחרר, "לצאת לאור" ולקבל ביטחון. גיליתי שיושבות מולי נשים מדהימות, בעלות עושר פנימי, חכמה, וניסיון חיים, ולמרות כל היתרונות שיש להן עליי, הן בוטחות בי לחלוטין שאוביל אותן. בזכות הנשים הללו, צמחתי והתפתחתי באופן שאי אפשר לתאר במילים! החוויה הזו גם נתנה את אותותיה בסדנאות התיפוף שהעברתי באופן חד פעמי לקהלים שונים. אין לתאר את ההבדל בין סדנא שהעברתי בתחילת הדרך, לבין סדנא שאני מעבירה היום.

כיום במהלך סדנאות מסוימות אני לפעמים משתפת את קהל המשתתפים בתהליך שעברתי, בין אם מדובר בקהל של ילדים, של נוער או של מבוגרים. יש לי סדנת תיפוף מיוחדת שמוקדשת לנושא הזה של ביטחון עצמי, מנהיגות וביטוי עצמי אותנטי מול אנשים. זו סדנא שלא מבוססת אך ורק על תיפוף, אלא גם על שיחה. במהלך הסדנא הזו, לאחר שלב התיפוף החווייתי, ישנו שלב נוסף- מילולי. השלב המילולי הוא בעצם דיון או שיחה, שמבוססת כולה באופן קונקרטי ביותר, על החוויה שעברנו זה עתה. השלב המילולי עוסק במודעות עצמית ובלימוד טכניקות של עמידה מול קהל. חלק מהטכניקות הן שיטות מעשיות שפיתחתי בעצמי ועזרו לי להשתפר. כפי שסיפרתי לכם, כיום אני לא רק מעבירה סדנאות תיפוף, אלא גם עוסקת בהוראה ובהרצאות בתחומים אחרים, ואין ספק שאילולא התיפוף, לא הייתי מסוגלת לעמוד מול קהל באופן חופשי וכנה כפי שאני מסוגלת היום. התיפוף הוא הנס שלי, והקהל שלי הוא זה שעזר לי להגשים אותו.

הנה הגענו לסיום .תודה שהקשבתם ומקווה שמצאתם את הדברים נוגעים לליבכם, כפי שנגעו לליבי. שנזכה לאור, לשמחה ולתובנה, גם במקומות הכי פחות צפויים!

שלכם,

אוריה